מָרְסָנֶה

זוהי קומונת היין הצפונית ביותר של קוט דה נואי וכיוצא מזה של קוט ד'אור. בעבר, לפני כמעט 100 שנה, הכפר היה ידוע ביינות הרוזה שלו, רוזה מפינו נואר. ב- 1930, כשמפת האפלסיון קונטרולה שורטטה, מרסנה לא נכלל ב- 'קוט דה נואי וילאז'. 'בורגון' בלבד. זה היה הדין. אבל ב- 1987, לאחר מאבק של יותר מעשרים שנה, קיבל מרסנה, על שטחי הכפרים השכנים מצפון ומדרום, שנוב וקושה, את דרגת ה'וילאז'' ליינות האדומים, הלבנים והרוזה. כיום, היין האדום הולך ותופס מקום על חשבון יינות הרוזה המסורתיים.
היינות האדומים הם בהכללה פירותיים, עם נטייה לפרי אדום וכחול, יש בהם הרבה רעננות ואפילו קלילות מסוימת, לפחות ביחס ליינות הכפר השכן פיסה. את הטובים שבהם אפשר ליישן בקלות 5-7 שנים, אבל אין ממש סיבה לעשות כן... הם כה טובים בצעירותם.
היינות הלבנים של הכפר חדים, רעננים, רזים קמעה, על הצד הטוב, גם הם לשתיה יום יומית ופוטנציאל היישון שלהם נמוך מאלו של האדומים. אין בהם דבר מתכונותיהם של היינות הלבנים הרציניים והגדולים של קוט דה בון ולכן חבל לנסות להשוות. עדיף פשוט ליהנות ממה שהם מציעים.

והרוזה? כשהוא טוב; הוא מאד מהנה, מרענן, קייצי, שופע עסיסיות, חומציות ומינרליות וקשה להפסיק לשתות ממנו; זהו אולי הסימן הכי טוב... אבל כשהוא עשוי ביד רשלנית, הוא יכול לנוע בין מתוק, מר, מיימי ומחומצן. את זה קשה יהיה לפספס...