Marcel Lapierre
Marcel Lapierre
בבורגון מכנים את Marcel Lapierre – Le Pape du Beaujolais – האפיפיור של בּוֹז'וֹלֶה. יינותיו נחשבים לאולטרה-מסורתיים ואין פרסונה בביצה הבורגונית שלא רוכשת לו כבוד והערכה על כך. "יין כמו פעם", כך מדגישים כולם בדברם על יינותיו.
מוֹרְגוֹ הוא אחד מעשרת האפלסיונים של בוז'ולה המדורגים כ- Cru du Beaujolais שהיא הדרגה הגבוהה ביותר בהיררכיית יינות בוז'ולה.
אמנם ליינות אלו פוטנציאל התיישנות בלתי מבוטל, אך באמת שאין סיבה... הם כל כך טעימים בצעירותם ויודעים להשרות אווירה קלילה בטעמם הפירותי ובמחיריהם הנוחים שפשוט עדיף לשתות אותם כמו שהם, צעירים ושובבים.
משפחת Lapierre התיישבה בכפר Villié Morgon כבר בראשית המאה ה- 20 והתפרנסה מענף היין. אביו של מרסל, קמי, חיפש לאחר מלחמת העולם השנייה דרכים יצירתיות לשווק את יינות האזור ומטבע הדברים וכמקובל באותה תקופה, נטה אחר מכירת יין בחביות למסעדות ליון. בסוף שנות החמישים החל לבקבק עצמאית ולמכור את יינותיו בבקבוקים ובמקביל רכש והגדיל את שטח הכרמים שברשות המשפחה.
It was Marcel Lapierre, the influencer, leader of the “natural wine movement" in Morgon, who called for a return to the traditional practices of viticulture and vinification.
מרסל הושפע רבות מתאוריות העבודה האורגנית והביו-דינאמית של ז'ול שובה, עד אשר בתחילת שנות ה- 80 החל ליישמן הלכה למעשה. ל"מהפכה" הצטרפו ז'אן-פול טבנה, ז'אן פוואיאר וגי ברטו. מרסל נהג לומר בהלצה, שביסודה רצינות תהומית, כי היינות הכי טובים נעשים כשהמכין אותם "לא מוציא אגורה" מכיסו; כלומר, לא קנה חומרי דישון והדברה, לא שמרים, לא אנזימים, חומצה טרטרית או שאר המצאות ל"תיקון" ו"שיפור" היין ביקב. בנוסף, היקב לא משתמש בגופרית, בשום שלב, פרט למינון "הומיאופתי" שמוסף טרם הביקבוק כדי לאפשר ליין לצלוח מסעות לארצות חמות...
זהו יין אמיתי, או כמו שמרסל נהג לומר "100% ענבים". ענבים שגודלו במשטר ביו-דינמי, נבצרו ידנית בבציר מאוחר ועברו ברירה ידנית קפדנית בכרם בעת הבציר. התסיסה, באשכולות שלמים, מתרחשת כמובן באופן ספונטאני, עם השריה כוללת של 10-20 יום. היין עצמו מתיישן בחביות בורגוניות ישנות על שמריו העדינים, ללא גופרית כ- 9 חודשים.
התוצאה היא יין של חיים ושמחה, לשתייה ללא יומרות, עם חברים או משפחה, בכל שעה ובכל מקום.
באוקטובר 2010 הלך מרסל לעולמו. ילדיו, מתיו וקאמי, שעבדו לצידו ביקב, לקחו את המושכות, מנהלים את היקב ושומרים בקנאות על המסורת.
